פסק-דין בתיק בג"ץ 8609/05

השופטת א' חיות:

1.        ביום 23.9.2003 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה, בעבירות של אימונים צבאיים, גרימת מוות בכוונה ונסיון לגרימת מוות בכוונה. בעתירה זו מלין העותר על החלטת התביעה הצבאית ביהודה להעמידו לדין בפני בית משפט צבאי ולא בפני בית משפט אזרחי למרות שאישומים בעניין גרימת מוות בכוונה ונסיון לגרימת מוות בכוונה, נוגעים לפיגוע טרור שאירע ביפו. כן מלין העותר על החלטת ביניים של בית המשפט הצבאי ביהודה, לפיה נדחו טענותיו כי בית המשפט הצבאי אינו מוסמך לדון באישומים נגדו ולחילופין כי אינו הפורום הנאות לדון בהם.

2.        בעתירתו טוען העותר, כי האישומים בגין גרימת מוות בכוונה ונסיון לגרימת מוות בכוונה נפרדים לחלוטין מהאישום בעניין אימונים צבאיים, ולכן לא היה מקום לאחד את הדיון בהם. לטענת העותר, המעורבות המיוחסת לו בפיגוע נשוא כתב האישום היא כי הוא, ביחד עם שני שותפים, הסיעו את המפגע, כשהוא מצויד בסכין ובבקבוק מי אש, לאזור יפו, שם רצח המפגע אדם אחד ופצע אדם נוסף. העותר טוען, כי היה על רשויות התביעה להגיש את כתב האישום נגדו בפרשה זו בבית משפט אזרחי בישראל וכי בית המשפט הצבאי נעדר סמכות לדון בעבירות אלה. עוד טוען העותר, כי מכל מקום בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון באותן עבירות ועל כן, מן הראוי שההליך יידון בפניו. את טענותיו בעניין זה תומך העותר בכך שמירב הזיקות בפרשה הן לישראל: העבירות הנטענות בוצעו בשטח מדינת ישראל והעותר עצמו הינו תושב ישראל. עוד טוען העותר, כי הוא הופלה לרעה לעומת שני המעורבים האחרים בפרשה, אשר לפי הנטען הסיעו את המפגע ביחד עם העותר למקום הפיגוע. נגד שני מעורבים אלה הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים והדיון בעניינם הסתיים בהסדר טיעון. לעומת זאת, העותר והמפגע הועמדו לדין בפני בית המשפט הצבאי ביהודה והתביעה הצבאית אינה נכונה להגיע עם העותר להסדר טיעון דומה. העותר מוסיף וטוען, כי אמות המידה המנחות את בתי המשפט האזרחיים בישראל שונות מאלו המנחות את בתי המשפט הצבאיים וכי התביעה הצבאית נהגה עימו בשרירות לב ומתוך שיקולים זרים שעה שהחליטה להעמידו לדין בפני בית משפט צבאי.

3.        כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שהוחלף ייצוגו, העלה העותר לראשונה את הטענות המפורטות לעיל בפני בית המשפט הצבאי הדן בעניינו. בהחלטתו מיום 31.7.2005 החליט בית המשפט הצבאי ביהודה לדחות את טענת חוסר הסמכות שהעלה העותר בפניו וקבע כי הסמכות להחליט בפני איזה בית משפט יועמד נאשם לדין נתונה בידי גורמי החקירה והתביעה, וכי ככל שהעותר עומד על טענותיו בעניין זה, הפורום הנכון להעלותן הוא בבית המשפט הגבוה לצדק. פניה נוספת של העותר אל התביעה הצבאית בעניין זה נענתה אף היא בשלילה ומכאן העתירה שבפנינו, בה מלין העותר, כאמור, על החלטת רשויות התביעה להעמידו לדין בפני בית משפט צבאי, וכן על החלטת בית המשפט הצבאי לדחות את טענותיו בעניין זה.

4.        דין העתירה להידחות על הסף. העבירה של אמונים צבאיים בה מואשם העותר נתונה לסמכותו הייחודית של בית המשפט הצבאי בהתאם לסעיפים 57(2) ו-62(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ואילו לגבי העבירות המיוחסות לעותר כמי שהיה מעורב בפיגוע ביפו, נתונה לבית המשפט הצבאי ולבית המשפט האזרחי סמכות מקבילה, בהתאם לסעיף 2 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (צו מס' 225), התשכ"ח-1968, הקובע כי די שמקצתו של מעשה עבירה בוצע בתחומי האזור, כפי שאירע בעניינו, על מנת שניתן יהיה לשפוט ולהעניש את מבצע העבירה כאילו נעשה המעשה כולו בתחומי האזור. ההחלטה באיזה בית משפט להעמיד לדין נאשמים, מקום שבו קיימת סמכות מקבילה כאמור, נתונה לשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה ובכללן רשויות התביעה הצבאית. בית משפט זה אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה המקצועי של התביעה הצבאית להוציא בנסיבות קיצוניות, אשר אינן מתקיימות בענייננו (ראו: בג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3) 154; בג"ץ 2320/03 בן ארצי נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נז(3), 913). על אחת כמה וכמה מקום שבו כבר מצוי הדיון בעיצומו, כמו במקרה שלפנינו.

           אשר על כן העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

           ניתן היום, י"ח באלול התשס"ה (22.9.2005).

           ש ו פ ט ת                        ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: